<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ח'</h1>
<h2>דף י:</h2>
ומי איכא למ"ד חצר וכו' ת"ל ונתן בידה וכו'. פי' המורה ת"ל ונתן מ"מ, מדלא כתי' ובידה יתננו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן, אלמ' משום ידה איתרבאי למהוי כידה, מדאיצטרי' ונתן לרבויי חצר, דאי משום שליחות למה לי ונתן הא שליחות כתי' הכא כדתניא [קדושין מ"א ע"א] ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח, ופתרון זה דחוק בעיני דאע"ג דילפי' שהאשה עושה שליח איצטריך לרבויי חצר דהוי נמי שליח כדמרבי להו גבי גניבה ולעולם חצר משום שליחות איתרבאי. והנכון בעיני דהאי דילפי מונתן בידה משום דכתיבי התם תרי ונתן בידה, וכתב בידה יתירא לרבויי חצירה דהוי כידה, ומ"ה יליף מינה דחצר משום ידה איתרבאי.
<h2>דף כח.</h2>
אלא אמ' רבא סימני' דאורייתא דכתי' עד דרוש אחיך וכו'. אע"ג דמסיק הכא רבא סימני' דאורייתא, הא קאמ' לקמ' את"ל סימני' דאורייתא ולא סמיך [ה]האי פשיטותא, משום דאיכא לשנויי כדשניין, ותו דרב אשי דהוא בתרא אמ' בפירקא דלעי' [י"ח ע"ב] כגון דקאמרי עדים נקב יש בו אבל נקב בעלמ' לא, משום דמספק' לי סימני' דאורייתא או דרבנן, וכיון דרב אשי מספק' ליה [לא] סמכי' אפשיטותא דרבא, ועוד דאמרי' לקמ' במסקנא דמילתי' דרבא גבי סימני הגט דקאמרה נקב שבו בצד אות פלוני' דמשמ' דוקא סימ' מובהק בעינא בגט אשה דס"ל סימני' דרבנן.
סימני' וסימני' מאי. נ"ל דאם אמ' אדם לחבירו תשבע אתה וטול, או אשבע אני ואטול הדין עמו, והכא מיירי הכל בלא שבועה דאין שום שבועה בהשבת אבדה.
אילימ' מדת ארכו ומדת רחבו וכו'. פי' אפי' את"ל סימני' דאורייתא אהאי סימ' לא סמכי', דהא את"ל סימני' דאורייתא קאי, וכן בסימני החוט נמי כל זה הוא את"ל סימני' דאורייתא, אבל אי סימני' דרבנן לא סמכי' אסימני החוט דלאו סימן מובהק הוא.
איפכא מסתברא מקדש א' וכו', לא, א' רבא ל"ש מקדש א' ול"ש מקדש ב' לא אטריחו באבדה יותר מדאי. פי' אע"ג דאמ' איפכא מסתברא, לא סגי ליה בהאי תירוצא למימרא דבמקדש א' סגי בג' ימים, ובמקדש ב' בעי' ט"ו יום, משום דאזלי ביממא ובליליא במקדש א', א"א להלך מהלך ט"ו יום בג' ימים, ולא אמ' איפכא מסתברא אלא לדחויי תירוציה, ומ"מ לא מתרצן קושיין בהכי למימ' איפכא, והאי דקאמ' מקדש א' לא בעי' כולי האי, נהי דלא בעי' ט"ו יום, אבל מ"מ בג' ימים לא סגי ליה, ומשום הכי איצטרי' רבא לתרוצי ל"ש במקדש א' ול"ש במקדש ב'.
<h2>דף לט:</h2>
א"ל דינא הכי המוציא מחבירו ע"ה, א"ל הכי דיינינא לך ולכל אלמי דחברך. י"ל דכל דינא דרואי' ב"ד שאפש' שלא יבואו העדים מפני כבוד הנתבע, יש (להם) [לחייב] לנתבע להביא הוא עדיו של זה, דמאי איכפת ליה אם האמת אתו העדים לא יעידו כי אם האמת, והה"נ שיכול הנתבע לכוף העדים ע"י ב"ד שיבואו ויעידו האמת, דהא קי"ל כמאן דדאי' דינא דגרמי וכופי' ב"ד על כך, כדאמרי' בפ' הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב] כפייה רפרם לרב אשי וא[ג]בי' מיניה בי כשורא לצלמ', והיודע עדות לחבירו ואי' מעיד לו דינא דגרמי הוא, כדאמרי' בפ' הכונס צאן לדיר [שם נ"ו ע"א] ד' דברים כל העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמי' וחד מהם היודע עדות לחברו, דכלהו הוו דינא דגרמי ויכול אדם לתבוע את חברו בכך, וב"ד נמי כופין על כך, אבל זה לא היה רוצה לכוף העדים ולהביאם ע"כ, שהיה ירא שמא יקניטם ויעידו כנגדו לפי' היה רוצה שיפייס אותם הנתבע שיבואו לב"ד להעיד.
<h2>דף מט:</h2>
שמע דקא בעו למינסביה דבי פרזק רופילא א"ל הב לי זוזי. כתב מז"ה בפסקיו ואין כאן מי שפרע, דדוקא כי הדר ביה משום יוקרא זולא מקבל עליה מי שפרע, אבל אי איתניסו קודם משיכה והדר בי' לוקח לית ביה מי שפרע כדכת' מז"ה, ונ"ל שכך י"ל נמי אם נאנסו המעות ביד המוכר שיכול המוכר לחזור בו ואין עליו מי שפרע, דכיון דנאנסו מאי הו"ל למעבד, וכך הוא דין המוכר באונס המעו' כמו שהוא דין לוקח באונס הפירות, כדפרי' נמי לעי'.
<h2>דף נ:</h2>
אי הכי במאי שמחו מעיקרא. פי' אא"ב דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דמי והא לאו מחילה לאלתר הויא אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, היינו דשמחו מעיקרא, דלרבנן משתות וביותר משתות מצו לקוחות הדרי בהו כדתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה, ולר"ט כל מה דהו פחות משליש לא מצו הדרי בהו, ואע"ג דמחילה לא הויא ומחזירי' ההונאה ללקוחו' בכדי שיראה לתגר או לקרובו מ"מ ניחא להו למוכרי' כיון דלא מצו לקוחות הדרי בהו, וכי שמעו דא"ר טרפון כל היום חזרו חכמי', דאע"ג דמצו לקוחות למהדר בהו לדב' חכמי' ולדב' ר"ט לא מצו למהדר בהו בפחות משליש, מ"מ בשיעורא זוטרא ניחא להו ואי שהו כי האי שיעורא זוטא הויא מחילה לגמרי, אלא אי אמרת דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן דמי ולאו מחילה היא אלא אונאה היא אמאי שמחו מעיקרא, אפי' אי הוי שיעורא דר"ט בכדי שיראה לתגר או לקרובו הרי הלקוחו' יכולי' לחזור בהם והם אינ' יכולי' לחזור בהן לר"ט כדאמ' רבנ' בשתות עצמו, ואדרבה הפסד היה מגיע להם מדברי ר"ט בחזרה, דאלו לרבנן יותר משתות הוי בטול מקח ושניהם חוזרים בהם, ואלו לר"ט יתר משתות אונאה הוי והלקוחות יכולי' לחזור בהם והם אינם יכולי' לחזור בהם, א"כ תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ומ"ה שמחו וכדמפ' ואזיל.
<h2>דף סז:</h2>
והלכתא צרי' למקנא מיניה. רבי' שמשון מפ' בתוס' דדוקא לאחר מתן מעות צרי' למקנא מיניה, אבל אם התנה כך בשעת מתן מעות אי' צריך למקנא מיניה, ואי' נ"ל דאי לאחר מתן מעות כי אמ' לא מסתלקי' אמאי לא צריך למקנא מיניה, וכי בדבורא בעלמ' יקנה לו שדהו, אלא ע"כ כגון דאמ' לא מסלקי' בשעת מתן מעות דקנו לו מעותיו כדפרי' המורה, ואפ"ה באתרא דלא מסלקי' ואמ' מסתלקי' אפי' בשעת מתן מעות לא מהני, דנהי דלוקח קונה זכותו במתן מעות, אבל מכור אי' יכול לקנות זכותו בדבור בעלמ' בלא קנין, ואע"פ שי"ל שהוא אינו מקנה בענין אחר מ"מ כיון שהקנה לו במשכנתא קנה דמשכונתא כמנהג המקום ואינו יכול לשנות המנהג בדבור בעלמ' בלא קנין.
<h2>דף קא:</h2>
דא"ל אי(ן) אודעתן הוה טרח' ומותבי' ביה אניש מעליא. פי' ואם הוא (רוצה) [מוצא] אחר להשכירה לו יכול לומ' לו השוכר השכירה לזה, ואי' לו למשכיר שום הפסד דבר, ואם לאו אניש מעליא הוא יכול לומ' לו המשכיר שאיני רוצה לסמוך עליו והיה לך להודיעני מתחלה והייתי מוצא אניש מעליא. ודמה זה למאי דתניא בתוספתא [פ"ט הי"ב] השוכר שדה מחברו (ונלמד) [ועמד] השוכר והשכירה לאחר רשאי ב"ה שיאמ' לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך, ורבי' משה ז"ל כת' בפ"א מה' שכירות המשכיר בית לחברו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר בית לאחר עד סוף זמנו משכיר אבל לאחרים כמנין בני ביתו אם היו ד' לא ישכיר לו ה', ודקדק זה רבי' משה מדאמרינן לעי' בפ' השוכר את האומני' [ע"ט ע"ב] גבי ספינה שאם הוא מוצא להשכירה לאחרים משכירה, ויש מי שהורה ואמ' שאי' יכול להשכיר הבית לאחר כלל, ויתן השוכר שכרו עד סוף זמנו, וכדב' רבי' משה ז"ל נר' עיקר דהכי תניא בתוספתא, [ועוד תניא בתוספתא (פ"ח הי"ב)] השוכר בית מחבירו ממחה בידו על מקום התנור [ואין ממחה בידו על מקום הכירה, שכר הימנו חצר אין ממחה בידו לא על מקום התנור] ולא על מקום הכירה אלא מעמי' התנור במקום הראוי לו ואת הכירה במקום הראוי לה, ועוד תניא בתוספתא [פ"ח הי"ג] השוכר בית מחבירו מעמי' בו רחים של חמור אבל לא רחים של יד, לא ירתף על גביו יין מפני שטוען את הכתלים, ולא יגדל בו תרנגולין מפני שמחטטין את הכתלים, ולא יעשה בו מכתשת קבועה מפני שמזיע את הכתלים, ולא יעשנו רפת ולא אוצר של תבואה.
כלליה לבריה חזי' אי הוה אפש' לי' לאודועי'. פ' וה"ה י"ל בכל ענין שנתוספו אצלו נפשות, כגון אם קנה עבדים ושפחות ולא מתדר ליה במקום שהיה דר וצריך (להיות זה) [לדירה זו], אבל ודאי אם אי' לו שום עלילה אלא שהוא אומ' עד עתה הייתי דר בדוחק עתה איני רוצה לדור בדוחק אין שומעי' לו שהי"ל להודיעו מקודם לכן. ודוקא דומיא דנפל בית' או כלילה לבריה בעי' מינה, האי דנקט כלילה לבריה אורחא דמילתא נקט וה"ה אם נתרבו אצלו נפשות בענין אחר.
ושוכר חייב (לשלם) [לעשות] לו סולם, לעשות לו מעקה ולעשות לו מרזב. פי', מעקה אין צריך מעשה אומן דכל אדם עושה מעקה לגגו מחיצה בעלמ' ואפי' מעש' הדיוט, כההיא דרב נחמן דהוה עביד מעקה כדאי' בפי', וסולם ומרזב אע"ג דצריכים מעשה אומן אין קבועי' בקרקע אלא מטלטלי' הם והרי הן כשאר כלים של שוכר שמוליכן עמו בכל בית ובית.
<h2>דף קב.</h2>
התם לא מפסי' ולא מידי וכו'. פי' והתם לגבי ארנקי אם קלטו אחד מן האוי' או בכלי או בידו אין לומ' שיקנה אותו משום דמפסי' ליה כלי שהרי נכנס לאויר חצרו של זה קודם שקלטו לכלי, ולא דמי לזבל דהכא שזה הניח הכלי לקלוט הזבל קודם שהגיע לאויר החצר קנאו, אבל אם בא לקולטו לאחר שהגיע לאויר החצר היינו בעיא דרבא.
<h2>דף קג.</h2>
אמ' רב נחמן שואל בטובו לעולם. פי' אין לפ' בטובו אלא בטובו של כלי כדפי' המורה, שהתנה עמו להשתמש בטובו דהיינו כל זמן שהוא טוב, אי כדפי' מז"ה דאפי' מסתמ' נמי משתמש בו בטובו כל זמן שהוא טוב, אבל רבי' משה מפ' בטובת המשאיל שא"ל השאילני כפי טובת לבך כדכת' בפ"א מה' שאלה [ה"ח], ואין הלשון משמע כדבריו שא"כ המשאי' בטובתו היל"ל, השתא דאמ' שואל בטובו משמ' בטובו של כלי.
בי גרגותא כרי ואזיל כמה גרגותא בארעי' עד דמיתרמי ליה, וצריך למקנא מיניה. פי' ודוקא צריך למקנא מיניה משום דלא מקני' ליה בארעיה קנין כזה בשאלה בעלמ' בלי קנין, אבל כי משאיל ליה מרא למרפיק בי פרדסי דרפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה, ומהדר ליה קמי' אין צריך קנין שהרי פי' לו בהדיא למרפק ביה פרדסי וקנייה נמי במשיכה, ומ"ה לא מפ' בה תלמודא קנין, ושואל בטובו דבעי קנין לדב' מז"ה משום דשאיל מיניה סתמ' ולדב' המורה מפני מחזירו ועוד חוזר ונוטלו כדפי' המורה, ועוד דלא פריש בהדיא.
<h2>דף קח:</h2>
שכיני העיר ושכיני השדה שכיני העיר קודמי' שכן ות"ח ת"ח קודם. מז"ה מפ' לה בדיני דבר מצראי ומפ' שכני העיר ושכיני השדה שהיו בעלי המצר בשכונה זו שהיו שכנים לאותה הקרקע הנמכרת, אבל שכן ות"ח אי' מפ' שהיה שכן לאותה הקרקע הנמכר, אלא שהיה שכן לו במ"א כלומ' שהיה שכנו ואוהב, וזה נר' דוחק גדול לחלק בפתרונם דשכן ות"ח מפ' שהיה שכנו ואוהבו, ושכיני עיר ושכיני שדה שכני' במצר ונקט שכנים כאלו אמ' בעלי מצר, והמורה מפ' דכל הני לאו משום דדב"מ נקט להו דלא איירי בבעלי מצרי כלל וכך מפ' נמי ר"ח, ורבי' יצחק ורבי' משה ז"ל [שכנים פי"ד ה"ה], אלא כשבא למכור ראוי לו להקדים השכן או הקרוב יותר מאחר. מיהו אם קדם ומכר לאחר ודאי אי' מוציאי' מידו דליכא הכא שום בר מצר.
